החלטה בתיק בש"פ 7216/05

1.        בפני ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופטת נ' אהד), בתיק ב"ש 92105/05, מיום 12.7.05, לפיה נעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו בפ"ח 1099/05.

2.        כנגד העורר הוגש כתב אישום לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, המייחס לו עבירת ניסיון לרצח, לפי סעיף 305(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק), עבירת נשיאת נשק, לפי סעיף 144(ב) לחוק ועבירת הצתה, לפי סעיף 448(א) לחוק.

           על- פי עובדות כתב האישום, בין משפחתו של העורר למשפחת עבד אל קאדר קיים סכסוך עתיק יומין. ביום 11.4.05, בשעה 10:30 או בסמוך לכך, נהג "המתלונן" ברכב מסוג מאזדה, כשלצידו אדם בשם שהאב, בעיר טייבה. בהגיעם לסניף הדואר בטייבה, חלפה מולם מכונית גנובה מסוג שברולט נהוגה בידי אדם שזהותו לא ידועה ולצידו ישב העורר. לפי הנטען, בשלב זה, שלף העורר רובה וירה דרך שמשת חלון הרכב צרור יריות לעבר המתלונן. המתלונן, אשר ניסה לחמוק מהירי, כופף את ראשו ונמלט בנסיעה מהמקום. או-אז, הסתובבו העורר וחברו והחלו נוסעים אחרי רכבו של המתלונן, אשר הוריד את שהאב מרכבו באותה עת ונמלט מהמקום, כאשר בהמשך ספג צרור יריות נוסף מהעורר. לבסוף, חזר המתלונן לטייבה והזעיק את המשטרה. העורר והאדם האחר, חזרו לאזור כפר ימה, שם נטשו את רכבם והציתו אותו. עוד נטען, כי כתוצאה מהירי, נגרמו לרכב המאזדה נזקים וזגוגיתו נופצה לחלון חנות מכולת אשר ברחוב.

3.        בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו. ביום 12.7.05, הורה בית המשפט המחוזי על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו.

           בהחלטה נקבע, כי על-פי המבחן שנקבע בבש"פ 8087/95 שלמה זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133, קיימות בחומר החקירה ראיות לכאורה כנגד העורר. עוד נקבע, כי בית-המשפט מחויב לבחון האם ניתן להשיג את מטרות המעצר בחלופת מעצר, אולם לא בכל מקרה יש לבחון ולבחור חלופת מעצר קונקרטית. לפיכך, לאור כל אלו, הוחלט, כי יש להורות על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

           מכאן הערר שבפני.

4.        בא-כוח העורר טוען, כי שגה בית-המשפט המחוזי בקובעו, כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית כנגד העורר וכי תשתית זו מצדיקה את מעצרו עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו. בנוסף, לטענתו, שגה בית-המשפט בכך שלא התייחס לסוגיית זיהויו של העורר, אשר הינה בעייתית, משום שלא ניתן היה בידי המתלונן לזהות את האדם היורה. כמו-כן, טען בא-כוח העורר, כי שגה בית-המשפט בהתעלמו מהעובדה שלמתלונן עניין מובהק להפליל את העורר. לטענתו, אף שגה בית-המשפט בכך שלא ייחס את החשיבות הראויה לסתירות אשר עולות בין עדות המתלונן לעדויותיהם של אחרים, כמו גם לתמיהות שעולות מחומר הראיות ומחדלי החקירה.

           מנגד, טוענת באת-כוח המשיבה, כי קיימות ראיות לכך שהעורר מקים על עצמו חזקת מסוכנות. בנוסף, לטענתה, בנושא הזיהוי, לאחר ההודעה הראשונה של המתלונן, הוא מסר את שמו של העורר כמי שירה עליו ומסר, כי הוא מכיר אותו ובטוח בזיהוי. לטענתה, המתלונן אף הסביר, כי תחילה לא רצה למסור את שמו של העורר עקב חששו לחייו ולחיי משפחתו. בנוסף, טוענת באת-כוח המשיבה, כי המתלונן מסר בהודעותיו שחודש וחצי לאחר האירוע התקיימה בביתו סולחה בהשתתפות נציגים ממשפחתו וממשפחת חרירי. במסגרת אותה סולחה, הסכים המתלונן לנתק קשר עם משפחת חרירי ונאמר לו שלא יזכיר שהעורר הוא זה שירה עליו. כמו-כן, לטענתה לאחר מסדר הזיהוי שהתבצע, זיהה המתלונן את העורר כמי שהיה באותה סולחה. כאשר נשאל מדוע לא זיהה את העורר מההתחלה, ענה שפחד. לעניין הנשק, טוענת באת-כוח המשיבה, כי בזירת האירוע נתפסו 12 תרמילים אשר נורו מכלי נשק אחד. לאחר מכן, במסגרת אירוע אחר בו היו מעורבים בני משפחת העורר, נתפס רובה והתברר שהקליעים שנמצאו נורו מאותו רובה. לטענת בא-כוח המשיבה, צילומי רכבו של המתלונן ודו"ח השוטר שהבחין בפגיעה בשתי הדלתות מחזקות את עדות המתלונן. לפיכך, לטענת באת-כוח המשיבה, לאור האמור לעיל ולאור העבירות המיוחסת לעורר, לא ניתן להסתפק בחלופת מעצר, כאשר החלופה המוצעת אינה מספיקה כדי לאיין את המסוכנות הנובעת ממנו.

           לאחר ששמעתי את טיעוני שני הצדדים ולאחר שעיינתי בתיק החקירה, אשר הועמד לרשותי, הגעתי למסקנה, כי אין מקום להתערב בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי. לא מצאתי, כי נפל פגם בהחלטה להותיר את העורר במעצר.

           כאמור, בחנתי את חומר הראיות שבידי המשיבה ואני סבור, כי התשתית הראייתית הקיימת, יש בה, בשלב זה, כדי לבסס ולו לכאורה, סיכוי להרשעתו של העורר בעבירות המיוחסות לו.

           חומר הראיות מצביע לכאורה על כך, שהעורר היה מעורב בפרשה ובאירועים נשוא ערר זה. זאת, לפי עדויות המתלונן, עדויותיהם של שאהד ג'אבר ועדים נוספים שפורטו בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי.

           בנושא הזיהוי, בהודעתו של המתלונן מיום 11.4.05, בשעה 15:55 מסר את שמו של העורר ואמר שראה אותו אוחז בנשק ארוך ויורה לכיוונו מתוך הרכב. כמו-כן ציין, כי הוא מכיר את העורר ובטוח בזיהוי, אך תחילה לא רצה למסור את שמו של העורר, עקב חששו לחייו ולחיי משפחתו. בהודעתו השנייה באותו היום, בשעה 17:25 אף הוסיף המתלונן, כי לאחר שהבין שנעשה ניסיון להרוג אותו, החליט לציין את שמו של העורר.

           בהודעתו מיום 6.6.05, חזר המתלונן על חששו ופחדיו המתוארים לעיל ותיאר את אופן היכרותו את העורר ונתן תיאור שלו כמי שנוהג ללבוש כובע קסקט ומשקפי שמש, כפי שאף עשה לדברי המתלונן באירוע נשוא ערר זה. בהודעה זו אף תיאר המתלונן, כי הרובה הארוך בו הבחין היה דומה לM 16  ושהוא שמע פגיעה ברכבו, נתן גז וברח.

           בהמשך, ביום 19.6.05 מסר המתלונן הודעה בנוגע לעניין הסולחה, אשר נערכה כחודש וחצי לאחר האירוע בביתו. לדבריו של המתלונן, אורגנה הסולחה על-ידי אדם בשם מהאר טלי ובהשתתפות אנשים משתי המשפחות האמורות. במסגרת אותה סולחה נאמר למתלונן, לדבריו, שלא יאמר שהעורר הוא זה שירה עליו.

           בנוסף, כאמור העד שאהד ג'אבר בהודעתו מיום 11.4.05 מסר, כי כאשר היה ברכבו של המתלונן באותו יום של האירוע נשוא ערר זה, שמע צרור יריות, אשר כוונו לעברו ולעבר המתלונן והוא בתגובה מייד התכופף ובהמשך קפץ מן הרכב. בהודעתו אף ציין, כי ראה שהרכב ממנו נורו היריות היה לבן, אולם לא הספיק לראות מי נהג בו, שכן מייד התכופף. לדבריו, כאשר שמע המתלונן את היריות, החל לנסוע במהירות מהמקום. לדבריו הוא שמע לאחר היריות שהיו "פגיעות" ברכב בו נסעו הוא והמתלונן, והבין מכך מייד באותו הרגע, כי היריות כוונו אליהם. לדבריו, היו לפחות פגיעה אחת או שתיים בפח הרכב. העד אף ציין, כי אחרי היריות רצה לברוח ולכן קפץ תוך כדי נסיעה מהרכב של המתלונן, אשר הוא חברו זה שנים רבות וברח בדרכים אחרות הביתה. לדבריו, אירוע זה היה הפעם הראשונה שאי פעם ירו עליו וכי לדעתו הנשק היה נשק אוטומטי וכי הוא שמע צרורות של יריות. העד מסר, כי לאחר האירוע התקשר אליו המתלונן, שהוא חברו הטוב.

           גם העד טארק נסיראת מסר בהודעתו מיום 11.4.05, כי בעת האירוע נשוא ערר זה, שהה בחנות המכולת שלו המצויה מול סניף הדואר ולחנות חלונות המשקיפים לעבר הכביש. לדבריו, לפתע שמע כשלוש או ארבע יריות, אחת אחרי השנייה, ואז פתאום החל צרור יריות אוטומטי. העד מסר, כי הוא יצא החוצה, וראה רכב לבן, אשר הוא אינו יודע את סוגו, שעמד עם הפנים לכיוונו. הוא הספיק לראות, שהחלון ליד הנהג היה שבור ושמתוך הרכב הזה ירו לכיוון בו הוא עמד. הוא אף הספיק לראות שברכב הזה ישבו שני אנשים. העד מסר, כי כאשר הגיע לחנות שלו בחזרה, ראה, כי הזגוגית שבורה ושעל הקיר שמעל הזגוגית יש סימנים של יריות.

           העורר שתק במהלך חקירתו במשטרה. בא-כוחו טען, כי שגה בית-המשפט המחוזי במוצאו נדבך לתשתית הראייתית בשתיקת העורר. עוד טען, כי הגם שזכות השתיקה הינה זכות מוקנית המעוגנת בחוק, אין בה כשלעצמה כדי להעיד על מצב הראיות בתיק.

           עם כל הכבוד, אין בידי לקבל טענה זו של בא-כוח העורר. אכן זכות השתיקה הינה זכות המוקנית לנאשם על-פי דין וכל נאשם רשאי לעשות שימוש בזכות זו - אולם במקרה שלנו העורר יכול היה בנקל להפריך את החשדות המיוחסים לו על ידי מסירת גרסה מפורטת מטעמו, אך הוא, מטעמים השמורים עימו, בחר שלא לעשות כן ודבק בזכות השתיקה.  אם העורר היה מוסר את גרסתו למהלך האירועים, המשטרה יכולה הייתה לבדוק גרסה זו ולנסות לאמתה, ואם גרסתו הייתה מתאמתת, יש להניח, כי היה משוחרר ממעצר עוד מלפני זמן רב. (ראו בש"פ 4881/03 ליאור קביליו נ' מדינת ישראל, (טרם פורסם)).

           השתיקה אף מחזקת את הראיות האחרות המסבכות את העורר בביצוע העבירות המיוחסות לו (ראו בש"פ 8638/96 נחום קורמן נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(5), 200 בעמ' 206; בש"פ 1171/04 מדינת ישראל נ' שמעון(שמיעה) עמר (טרם פורסם); בש"פ 686/04 וחיד חטאר נ' מדינת ישראל, (טרם פורסם)).